זה הספר נקרא בפי בעלי המדרש ספר שמות. כדאיתא בב״ר פ״ג ויהי אור נגד ס׳ שמות כו'. וכן בהרבה מקומות. והרמב״ן סוף הספר קראו ספר הגאולה. זולת רבינו בה״ג בסוף ספרו הקדוש יקראהו ספר שני דקחשיב חמשה חומשי תורה. ספר בראשית. וחומש שני. וספר כהנים. וחומש הפקודים. ומשנה תורה. ושותא דמרן זצ״ל ניתן ללמדנו בינה. שלא בחנם שינה השם בזה הספר. והיה לרבינו לקרוא כולם במספר חומש שני ושלישי וכו'. או חומש שמות. או על הענין המסוים שבו כמו יציאת מצרים או מתן תורה. כמו שקורא ספר במדבר. ספר הפקודים וכמש״כ במקומו הטעם. אלא בא ללמדנו דזה הספר ביחוד הוא שני לספר ראשית הבריאה כי הוא חלק שני מזה הספר. היינו בו נגמר סדר הבריאה. וכמאמרם ז"ל בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. פי' תכלית העולם בכלל. הוא שיהא אומה אחת חלק ה׳ עמו. וזה לא נשלם עד שיצאו ישראל ממצרים ובאו לתכליתם שיהיו ראוים להיות לאור גוים להעמידם על ידיעת אלהי עולם וכמו שביארנו בגוף הספר י״ב נ״א עה״פ יצאו ב״י על צבאותם. וזהו תכלית הבריאה שנברא לכבודו ית׳ כמש״כ כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו'. כמש״כ בס׳ במדבר פ׳ שלח עה״פ ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳ וגו'. נמצא דיציאת מצרים הי' גמר הבריאה או מ"ת כמבואר עוד ברבה בראשית בזכות התורה שנקראת ראשית. והיינו כדאיתא בעבודת כוכבים ד״ג ויהי ערב ויהי בקר יום הששי מלמד שהתנה הקב״ה עם מעשה בראשית אם מקבלין ישראל את התורה מוטב ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו. נמצא דמתן תורה הוא גמר הבריאה והיינו הך דיציאת מצרים שאז היו ראוים ישראל לקבל התורה ולהשלים הבריאה ולבא בזה לתכלית יצירתם. והרי זה אצל עם ה׳ כמו דעת אנושי ומדות ישרות של תורת האדם. אשר אע״ג שלא הגיע תבל ומלואה לזה השלמות עד אחר זמן רב אחר בריאת שו״א. וגם כהיום יש הרבה בני אדם שלא הגיעו לזה המעלה. מ״מ הדבר מושכל גם לאוה״ע דרק זה הי׳ תכלית מעלת האדם. וכך יש לנו להאמין דאע״ג שלא ניתנה התורה וחקותיה עד אחר יציאת מצרים. וגם עתה יש הרבה מישראל שלא הגיעו לדעת תורה. מ״מ רק התורה היא תכלית מעלת ישראל. שנוצרו לברית עם לאור גוים. נמצא דספר שמות הוא ספר שני להראשון כמו שהמה ענין אחד ובו שני חלקים של ספר הבריאה:ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב. אם נפרש בני ישראל האומה הישראלית. כלשון ובני ישראל פרו וגו׳ וכמו בכה״ת. אין מדוקדק מה שמונה המקרא אח״ז ראובן שמעון וגו׳. ואם נפרש בני ישראל בנים שהוליד ישראל סבא. וכמו לשון המקרא (בראשית מ״ב ה׳) ויבאו בני ישראל לשבור וגו׳ אין מדוקדק לשון את יעקב. שהרי מדבר בו והכי מיבעי הבאים אתו מצרימה. ונראה לפי פשוטו דב״י היינו אומה הישראלית. ומה שמונה ראובן וגו׳ משמעו בית ראובן. בית שמעון. וכדכתיב תחלה איש וביתו באו. וע״ז מפרש דבתי הבנים האלו הן המה כלל ב״י הבאים מצרימה :
ויוסף היה במצרים. סדר המקרא אינו מכוון והכי מיבעי. אחר שמנה כל הבנים היה לו לומר ויוסף היה במצרים ויהי כל נפש. אלא הביאור עפ״י מש״כ בס׳ בראשית מ״ו ח׳ דחשבון שבעים נפש נשלם ביצאם מא״י ע״י בכורה של ראובן. ובבואם למצרים נשלם ע״י יוסף שהיה מנהיג שם. וזהו שמודיע הכתוב דשבעים נפש היו ע״י יוסף שהיו במצרים. ויש לדעת דזה לא היה אלא כ״ז שהיה יוסף חי. אבל אח״כ חזרה הגדולה לשבט ראובן הבכור כמבואר ברבה במדבר פי״ג ויובא להלן ו׳ י״ד. ועי׳ מש״כ בס׳ הנ״ל מ״ט ב׳: וישרצו. הרבה בנים:
וירבו. גדלו ונעשו כשהן קטנים גדולים. רשב״ם :
ויעצמו. שהיו בעלי עצם תקיפין. ראב״ע. ובאשר דרך היולדות תאומים להיות הוולדות חלושי המזג אבל במצרים אע״ג שהשריצו הרבה בנים כאחד מ״מ היו חזקים באבריהם. וכן לענין גדלות דרך הבנות כשמתחילין ללדת בנעוריהן נעשין חלשין וחולין. וכן הזכרים אם משתמשים בימי נעוריהם באברי ההולדה מחלישים כח בריאותן אבל במצרים לא הזיק כ״ז מאומה:
במאד מאד. כל פרטים אלו היה בהפלגה יתירה:
ותמלא הארץ אתם. מהם מיבעי וכן ת״א מנהון. אבל לשון המקרא אותם. בא ללמד דלא ארץ גושן לבד שהי׳ מיוחד לישראל ומלאה מישראל לבד. אלא אפילו כל א״מ שהי׳ עיקר ישיבת עם מצרים מ״מ מלאה הארץ את ישראל. ומשמעות אותם עמם. כמש״כ בספר ויקרא י״ז ה׳ עה״פ וזבחו זבחי שלמים לה׳ אותם. והיה כל מקום פנוי שמצאו ישראל לקנות ולדור נתישבו שמה. והיינו דכתיב במכת בכורות ופסח ה׳ על הפתח הרי שהיו הרבה בתי ישראל בקרב בתי מצרים. ואע״ג שיבואר להלן ב׳ כ״ה וג׳ ז׳ שפרעה נגש לישראל ולחצם לדור במיצר כדי להשפיל דעתם. מ״מ הי׳ באופן שנשארו בקרב ערי מצרים בין בתיהם. ובא הכתוב להקדים בזה סיבת שנאת מצרים וגזרת המלכות. ומחשבת חשד מה שלא עלה ע״ד ישראל. כ״ז בא משום שבקשו לצאת מרצון יעקב אביהם שישבו דוקא בארץ גושן כדי שיהיו בדד ונבדל ממצרים כמש״כ בפ׳ ויגש. אבל הם לא רצו כן. ובש״ר איתא עוד שפסקו למול מזה הטעם שאמרו נהיה כמצרים. דאחר שקבעו דירתם בקרבם מצאו טוב להם להשתוות למצרים ולא יהיו ניכרים שהמה יהודים. ומשום זה ביאר המדרש שהפך ה׳ לבם לשנוא עמו. וכבר ביארנו בס׳ בראשית עה״פ כי גר יהיה זרעך וגו׳ אשר היא הסבה שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו בשביל שאין אנו רוצים להיות כגרים ונבדלים מן האומות:
ויקם מלך חדש. מלך אחר מיבעי. אלא משמעות חדש בדעות חדשות. שלא ידע להכיר את יוסף אשר הרבה להיטיב עם המדינה. ואמונתו הרבה למלוכה. ומזה הגיע להמלך לחשדם:
עם בני ישראל. בס׳ בראשית מ״א מ׳ ונ״ה. ביארנו דכ״פ משמעות עם. אנשי חיל למלחמה. והי׳ בבנ״י כמה אנשי חיל. וחש פרעה שיחזקו מאנשי חיל של פרעה. ואע״ג שהיה אז עדיין מעט אנשי חיל מישראל נגד מצרים. ולא היה לחוש לע״ע שיתגברו על מצרים. אלא שראה שהבני חיל מתרבים והולכים. וגם כל אחד מישראל מי שהוא איש חיל הוא עצום מאיש חיל של מצרים. וא״כ
פן ירבה. שיתרבה עוד ויהא כדי שילחם עמנו. ועדיין לא היה מקום לחוש שיהי׳ הרבוי של בני חיל כ״כ שיהי׳ יכול לעשות מערכה נגד עם מצרים המזוינים בסוס ורכב וכדומה. אלא והיה כי תקראנה מלחמה. ואז יהיו אנשי חיל שלנו טרודים במלחמתם ונוסף וגו׳ ונלחם בנו. במדינה ועלה מן הארץ. לאחר שיבזו אותנו כדרך הלוחמים וכובשים. ואלו היו רוצים לעלות מן הארץ עתה לא היה חשש כלל. שהרי לא היו עדיין משועבדים. אבל זה א״א שיעלו מן הארץ כשהם עניים ורק פרנסתם במדינה. אבל כשילחם בנו ויבוזו אותנו ואז ועלה מן הארץ. וזה לא הי׳ מקום לחוש שמא יבוזו את מצרים וישארו במדינה. דזה א״א שהרי ייראו ממצרים האדירה כשישובו ממלחמתם והיו ישראל כשני חשיפי עזים נגד מערכות מצרים. אבל זה חש שמא בשעת מלחמה והמה טרודים מבחוץ ילחמו גם המה מבפנים עם מעט החיל שבמדינה ויבוזו ויעלו מן הארץ בכל הטוב שיעלה בידם:
שרי מסים. אלו היה הפי׳ מלשון מס לחוד. היה ראוי לכתוב מסים בפת״ח. אלא נכלל בזה עוד שורש אחד כת״א שלטונין מבאישין והוא משורש כמסוס נוסס. ועי׳ ס׳ דברים ד׳ ל״ד וכ״ט ב׳. ואולם אם מזה השורש לבד הוא. הי׳ לכתוב שרים ממסים. מבנין פיעל. וגם למה בא בל״ר. אלא נכלל בזה התיבה שני שרשים כמש״כ כפ״י. שאמר פרעה שיעשו שרים לעשות איזה מס עליהם. והשרים האלה יהיו רשעים ומענים בכוון לא רק כדי לגבות המס. אלא כדי למען ענותו בסבלתם. ובזה ימס כחם:
ויבן ערי וגו׳. זה היה המס. ולא היה בזה בעצם רע כ״כ. אבל הי׳ בענוי בעלילות ובהכאה:
כן ירבה. אנשי חיל. וכן יפרוץ. בכח גבורתם:
ויקוצו מפני בני ישראל. עוד היו מקצה חייהם שראו החשובים שבהם. אנשים גדולי הערך. והיו נחשבים המצרים לנגדם כפחותי הערך וכקוצים. וכן הפי׳ בס׳ במדבר ריש פ׳ בלק:
בני ישראל בפרך. נתכונו להעביד את החשובי׳ שבישראל בעבודה. וזה היה מפרך את גופם שלא נסו בעבוד׳ כלל. וגם הי׳ משפיל נפשם וכבודם:
וימררו את חייהם וגו׳. אחר שהחלו להשתעבד בגדולי וחשובי הערך באיזו עבודה. הוסיפו עוד למרר חייהם בעבודות נמבזות וקשות. כמו בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה. שהם עבודת האיכרים ולא נעשו כלל ע״י גדולי הערך:
את כל עבודתם וגו׳. איזו עבודה שעשו בהם לא היה כפי הראוי לאותה עבודה אפילו להדיוטים אלא רק בפרך. דאפילו הדיוטים שהעבודה טובה להם. מ״מ הי׳ אופן עבודתם מפרך גופם ודעתם:
אשר שם האחת שפרה. לפי הפשט שהן שמותיהן. ע״כ לא הנה בלבד היו מילדות בכל ישראל אשר גרו בכמה ערים. אלא הן היו המילדות הראשיות. ועפ״י פקודת פרעה עליהן יצוו לכל המילדות אשר תחתיהן. והדרש ידוע ומבואר בפרש״י. ויצא הדרש מדכתיב שתי פעמים ויאמר. אלא אמירה הראשונה הי׳ אשר יודע מעשה המילדת. שאחת משפרת את הולד והשנית פועה עליו. ועתה ויאמר עוד בילדכן וגו׳ וגם לזה הדרש הוא הזהיר את המילדות הראשיות. והנה יזהירו את המילדו׳ אשר תחתיהן. ועי׳ מקרא י״ח:
אם בן הוא והמתן אותו. הראשונה כשמוציאה את הולד מן הרחם. תעשה פעולה קלה שאינו ניכר בגיחו מרחם ויגוע. והשנית לא תשתדל להחיותו ובין כה וכה ימות הילד:
ואם בת היא וחיה. איתא ברבה פ״א אמר להן אם תחיה תחיה ואם תמות תמות. העלו חז״ל שלא צוה אותן שישתדלו להחיותן. אלא איך שיהיה עם הולד כן יהיה. ולמדו זה מדלא כתיב ואם בת היא ותחיינה אותה. וכמש״כ במקרא כ״ב וכל הבת תחיון. ויותר היה ראוי לכתוב ואם בת היא וחיתה. וכבר עמד ע״ז הראב״ע. אבל כבר ביארנו בס׳ בראשית ג׳ ז׳ ובכ״מ דשורש חי פעם משמעו חי ולא מת. ופעם משמעו חי בבריאות טוב ולא חולה ועצב ומתפרש לפי הענין. ויש הבדל באות השלישי של שורש חיים. יש ביו״ד וא״כ שרשו חיי מהכפולים. אז משמעו ולא מת. ויש בה״א וא״כ שרשו חיה מנל״ה. ואז משמעו בריא ושמח. כמו נפש חיה. והנ״מ הוא כשבא בנקבה נסתרת. שורש חיי כתיב וחיה. והיו״ד חסר כמנהג. ושורש חיה בא ה״א למ״ד הפעל בתי״ו כמו בנה. פנה. דבנקבה נסתרת כתיב בנתה פנתה. מש״ה שם כתיב וחיתה נפשי בגללך. שייטיב לי הרבה כמש״כ שם. וכאן משמעו וחיה שלא תמות ולא שיראו להבריא את הולד. וע׳ ס׳ ויקרא י״א ב׳:
ותיראן המילדות וגו׳. לא ב׳ המילדות הראשיות לבד אלא כל המילדות יראו מפני העונש בידי שמים על ש״ד. ומש״ה כתיב את האלהים. ולא כתיב את ה׳ שלא כולן הגיעו לידי מדרגה זו. וע׳ מש״כ להלן ט׳ ל׳:
ולא עשו. בפועל כדבר פרעה על הזכרים. ועוד הוסיפו:
ותחיין אתהילדים. בין זכרים בין נקבות וכן פירשו כל המפרשים:
ויקרא מלך וגו׳. כאן כתיב ויקרא. דמשמעו ששלח לקרוא מרחוק כל המילדו׳ שבישראל אם להענישן אם לעשות להם בתים להכנת הגזירה הבאה אחריה כמו שיבואר:
מדוע עשיתן וגו׳. לא שאל מדוע לא עשו כדבריו להמית בידים. שעל זה היה התשובה פשוטה בדין ישראל דעל ש״ד יהרג ולא יעבור ואין להם רשות בשום אופן לעשות כן. אבל מדוע הם מסכנות א״ע להחיות את הילדים. והרי אין החיוב להסתכן בעצמו כדי להחיות את אחרים. דמאי חזית דדמא דחברי׳ סומק מדידי׳:
בטרם תבוא אליהן וגו׳. וראו היולדות תחלה כי הולד חי ואין אנו נקראים בשביל היולדות אלא כדי להחיות את הולד כשאירע לו איזה סיבה שנצרך לכך. ואם לא נחיה אותם בהשתדלות לא יקראו אותנו כלל ויעשו בעצמן כל צרכי הולד:
וייטב אלהים למילדות. שנתקבל דבריהן ושוב לא השגיח המלך עליהן כלל:
וירב העם. כמש״כ לעיל ז׳ שהולידו בקטנותן. ואע״ג דליולדות קטנות לא היה מועיל הישוב של המילדות. שהרי אין בהן דעת לילד בלי מילדת ולעשות כל הצורך. אבל זה היה הטבה שלא השגיח עוד:
ויעצמו מאד. שהיה בריאי עצמות כמש״כ לעיל שם. ולזה לא היה מועיל דבריהן שהיו אמותן עושות בעצמן אם ראו איזה קלקול. שהרי לתקן אברי הילד כשיש קלקול ח״ו צריכין אומנת יתירה. וא״א בלי פעולת מילדת. מ״מ כבר לא השגיח עליהן:
ויעש להם בתים. לא פירש הכתוב מי עשה ללמד דשני משמעות יש בזה. אם האלהים והוא בתורת שכר וכפרש״י. אם המלך והוא הכנה לגזרה הבאה אחריה:
כל הבן הילוד וגו׳. והיאך ידעו מזה. אלא כאשר עשה למילדות בתים. צוה שומרים עליהן שיראו לאיזה מקום הולכות להוליד. ויבואו השומרים אחריהן ויראו מה נולד שם. וכתיב להם בל״ז לכלול בעליהן. דעיקר הבית נבנו להם בשביל נשיהם. וע״ז כתיב חכמת נשים בנתה וגו׳:
ויצו פרעה. כאן כתיב ויצו שהוא לשון זרוז. ומבואר בריש פ׳ צו דזרוז הוא על כל אופן שנדרש לשקידה בענין שיהא נעשה בשלימות ומשום שגזירה זו אינה דומה לאזהרה של המילדות. דשם היה בנקל למלא הגזירה שהרי א״א ללדת בלי מילדת. משא״כ אזהרה זו שהיה מקום להסתיר אחר שהודיעו כי נשי ישראל חיות הנה. ואפשר ללדת בלי מילדת. וגם הממונים ע״ז היו יכולין להתנהג בגזירה זו ברפיון ולומר שלא ידעו מזה הילד. מש״ה הזהיר פרעה בצווי שיהיו שוקדים על הדבר שימלאו הגזירה בשלימות:
כל הבן הילוד. הנולד כעת ולא מה שימצאו זכרים מכבר:
וכל הבת. בין שכבר נולדו בין הנולדות מהיום תחיון. תשתדלו להחיות אותן. וכוון בזה שאחר שירבו הבנות מאד על הזכרים בע״כ ינשאו למצרי׳ וראה בזה להיטיב לארצו אחר שהודיעוהו המילדות כי נשי ישראל חיות הנה וכסבור שזה גרם לרבוי עם ישראל וכאשר ינשאו למצרי ירבו ויעצמו גם המה:
